כולם אוהבים את שמעון?

על חוט חשמל: "חדר מצב", ערוץ 10; החדשות, ערוץ 2

לשניה אחת – רק שניה אחת – נדלק כאן האור. בום! פלאש! ובחזרה לחשיכה. 400 סלבריטאים משומשים במצב טוב – כולל קלינטון, גורבצ'וב, אנריקו מסיאס וקתלין טרנר – נחתו על כוכב-הלכת הישראלי המיובש לא כדי לגלות כאן חיים, אלא כדי להביא צ'פחה לשימון פרס, אביר מיסדר הגדולים-לשעבר הזה, בהגיעו לגבורות.

יכולתם לעשות אחד משני דברים: לשמוח, לצחוק ולהשתאות מול המחזה הסוריאליסטי לחלוטין על רקע ישראל המתפוררת – מין קרנבל פתאומי בעיצומה של תהלוכת-אבל – או לרטון, לקלל ולטעון שפרס הוא פושע אוסלו ועבריין מדריד. זהו, כמובן, המעשה הישראלי לעשות. המעשה הקטנוני. וזה בדיוק מה שעשו יוסי שריד ורביב דרוקר, שהתארחו ב"חדר מצב". על רקע היכל התרבות הגדוש בפרצופים מוכרים כעטיפת "סרג'נט פפר", לא חדל שריד מלרטון כי "המצב בארץ קשה! " ודרוקר גער כי פרס לא הביא את נעמי קמפבל כמובטח. מה האנשים האלה רוצים, מלבד להופיע בטלוויזיה? הנה מה: לשבת על חוט החשמל – להלן האולפן – בשעה שהתהלוכה עוברת מתחתיהם, ולרוקן על ראשים.

אבל היו גם מי שפירגנו: קתלין טרנר – שהגיעה, בשעה טובה, לגיל שבו אשה מתחילה להיראות כסבתא – טענה כי פרס "מאוד סקסי". בהתחשב בעובדה שטרנר היא מי שהביאה לעולם, בשעתה הגדולה, את הרפליקה "אתה לא חכם מדי, נכון? אני אוהבת את זה בגבר" – יתכן שנכון יותר היה להפגיש אותה עם שריד. גם יונית לוי דפקה חליפה אדומה משוכללת עם רוכסן אסטרטגי וחידשה צבע בשיער – אבל יתכן שכל זה קשור יותר למיגור היעקב. וקלינטון, כרגיל, אמר את זה טוב מכולם: "אני רוצה להודות לו על חיים שלמים של מחשבות גדולות וחלומות גדולים". אני מניח שגם משרד התיירות יכול להודות לו. גם אנחנו; קלינטון וטרנר בהיכל התרבות הם בהכרח טלוויזיה טובה.

ערבים זה לזה: "הערוויזיון", ערוץ 2, 10:45

אזרחים סוג ב'? למה סתם ללכלך. הנה, נותנים לערביי ישראל אפילו לשדר את פסטיבל הזמר שלהם בערוץ השני! טוב, אז בשעות הבוקר, כשאף אחד לא מסתכל, למרות שהמנחה פתח דווקא ב"ערב טוב", אבל במציאות החיים של ערביי ישראל, יתכן בהחלט שערב הוא בכלל בוקר. אם השלטונות אמרו, זה כנראה המצב.

שנה מכובסת, סחוטה ותלויה עברה על המגזר הערבי בישראל. תנאי מגוריו נחותים ומוזנחים במכוון, השתלבותו במירקם החיים הישראלי בפיגור מתמיד, נאחז המגזר בציפורניו בתעודת הזהות הכחולה. הערוויזיון נראה בהתאם. תפאורה מצומצמת, עשרה מתמודדים, ללא הצבעה מסודרת, ללא תחושת תחרות, ללא חדווה, כמעט ללא בידור. הערוויזיון היה מישדר חמור-סבר, נטול בדיחות או חינחונים.

דווקא היה שיר אחד בקצב האלקטרוניקה-לייט, משהו שאתניקס היו יכולים לכתוב בקלות בתקופה שבה היו כותבים בקלות. שיר אחר, של נוואהי פהול, היה בלדה מוצלחת לכל דבר, שיכולה היתה להיות מבוצעת, עקרונית, גם על-ידי שרית חדד של פעם (כיום חדד מבצעת שירים רק בתנאי שהם ממש מגוחכים ומגיעים קומפלט עם טקסט שהוא מבוכה מתמשכת להוריו).

אבל רוב השירים – כולל השיר הזוכה, בביצוע אחלאם נפאע – היו מבוססי מוזיקה ערבית שורשית, רחוקים שנות-אור מהקישקוש הישראלי המכונה "ים-תיכונית". מחאה? לא תודה. רק הדים קלושים: שיר אחד על "מדוע הכל השתנה, מה קרה לביתנו". זה הכל. לזכות "טלעד" יצויין כי כל הטקסטים תורגמו לעברית. עוד יצויין לזכותה, כי נתנה את הבמה הזו. אבל חבר'ה, איפה השמחה? איפה חדוות-החיים? משהו שאמרנו או עשינו?